מאז אותו טיול אגדי מעצב אישיות שיצאתי אליו בגיל 22 משהו בנפש שלי השתנה, משהו בשפה שלי השתנה, בדרך ההתבוננות שלי על החיים ועל המין האנושי, על מערכות יחסים, חוויות חיוביות וקשות קיבלו משמעות תובנתית כשעצרתי לחשוב עליהן. הייתי צעיר שיוצא לטיול של שלושה חודשים אחרי צבא לדרום אמריקה ומוצא את עצמו לאחר שנה עדיין מטפס על גבעות מזדמנות ושוחה בנחלים, טווה קשרים, לומד שפות, לא סגור על המטרות שלי, רק משתאה מגודל השינוי שהאישיות שלי עוברת בזמן כל כך קצר.
אני אוהב לטייל, להתנסות, לגלות, לבדוק דברים חדשים, לנסוע למקום שאני לא מכיר רק כדי ללכת בו לאיבוד ואז לגלות משהו שיעלה בי חיוך או תהייה. לשמחתי באחד הטיולים הגורליים בחיי, מול אגם בפושקאר תחת העץ המפורסם פגשתי את הראשונה בנשים, שאצלה החקר הטיולי זורם בדי-אנ-אי. אפשר לומר בקלות שלמדתי ממנה כמה דברים על טיולים ולמידה. וזה היה אך טבעי שנתנהל כמשפחה מטיילת, שנהנית מהטבע וממפגש עם אנשים ומקומות. ושנינו מאושרים שהצלחנו להנחיל לאורך טיולי הקיץ והחופשות, מעט מהטוב הזה גם לבנות שלנו.
הטיול הנוכחי התחיל בסוג של פשרה בינינו לבין הבנות, אנחנו רצינו לצאת לשנה, לממש את התכנון הישן שנגדע לפני 4 שנים, הן לא היו מוכנות לשמוע על תקופה של יותר משלושה חודשים, שהתפרשו מנקודת המבט שלהן כניתוק מהסביבה החברתית, מהתרחשויות הקיץ, מהחבורות המתגבשות בתקופה הזו של החיים, תהיה תאילנד מפנקת ככל שתהיה. הפשרה כללה כמובן קיצור תקופת הטיול והוספת יפן כיעד. נענינו בחוסר ברירה לכל הדרישות.
בכל העשור האחרון של חיי אני מרגיש כמו אורח, אורח בשכונה שאני חי בה, אורח בתפקיד המקצועי שאני מגלם, אורח בנסיבות חברתיות שאני שותף בהן. ובעצם המקום היחיד שכבליו הרגשיים עוד ריתקו אותי למן יציבות מקומית נטועה הוא בית הורי, והדאגה לשלומם. המשפחה היא הקשר היחידי שבו הרגשות שלי מתחברים לרצונות ולתקוות ומתהווים לכדי שייכות. בכל שאר התחומים הרגשתי נווד ללא נדודים.
בשנתיים האחרונות איבדתי את שניהם. זו דרכו של עולם. והבית שלהם\שלי\שלנו הפך להיות דירה ריקה בלי נשמה עם זכרונות מטושטשים. הרוח החיה איננה והכבלים שהחזיקו בי ניתקו. ויחד עם הרגשת האובדן, הגיעה גם תחושת שחרור לא ברורה, מן תעודת פטור, אין לך יותר דאגה למעלה, רק כלפי מטה למשפחה הגרעינית שלך. פול יאנג שר "היכן שאני מניח את כובעי, זהו ביתי" ואני מרגיש שהיכן שמשפחתי נמצאת זהו ביתי.
האם זה מספיק? איני יודע, אבל כמו שלא טוב היות האדם לבדו, לא טוב היות המשפחה רק עם עצמה. וכאן באה הקהילה, ומניחה קלף טאקי פתוח כדי לשים עליו את רוב התשובות שפרטים וחלוצים רכשו מנסיונם האישי. אנשים ומשפחות שהחליטו שאפשר אחרת, שניתן להמשיך לחיות את הגילוי והמסע גם כדרך חיים ולא כחוויה חד פעמית, והם מוכנים לשתף ולהכיל את מי שמוכן להצטרף אליהם אידואולוגית ופיזית. אבל לפני שאפתח את הנושא לרווחה....רגע של היסטוריה
בסוף 2019 הזמנו את החברים לארוחת ערב, וסיפרנו להם שהתפטרנו מהעבודות, השכרנו את הדירה וקנינו כרטיסים למזרח לטיול של שנה ולפני שהם עיכלו את הרעיון פרצה הקורונה והחריבה לנו את החלום– התאבלנו עליו במשך שנה.שנה לפנינו החברים האהובים ג'קי וענבל יצאו לשנה הפסקה מהחיים, טיול סובב מזרח עם שלושת ילדיהם המתוקים. כשהזמינו אותנו לארוחת ערב לספר לנו על הרעיון – משהו בלב שלי התכווץ - "הי זה מה שאנחנו רצינו" -שמחתי עבורם כמובן ובו במקום אמרתי לראשונה, הם יהיו הקייס-סטאדי שלנו ואנחנו נממש את הרעיון שדוגר אצלנו כבר כמה שנים, נלמד כל מה שצריך ללמוד מהם ונצא מצוידים בחכמה ונסיון.
והם לא היחידים שאנו מכירים, שנתיים לפניהם יצאו משפחת רוזנטל, שהבן שלהם הוא תלמיד שלי לטיול ארוך בעולם ולמסע שכולו השראה, שלוש שנים של טיולים, של מחייה במקומות שונים, של חוויות בלתי ניתנות לכימות או השוואה ועל הטיולים , ההשתקעויות והנדודים התרחשו גם ...החיים. אותם חיים כמו שאנחנו מכירים אותם, עם לימודים ועבודה וחוגים ותחביבים, רק עם נוף שונה ואווירה אחרת והתמודדות מרחיבת דעת ומגמות שינוי רחבות ורכישת מיומנויות חיים שישרתו אותם בכל מקום וזמן.
אם לפני, דאגתי מאוד לפרנסה, להסתגלות, להכנה טובה לסוג כזה של מסע, להבנה מהותית של כל פרט ופרט. הטיול הנוכחי פתח את עיני להבין שכל מה שצריך זו החלטה. ברגע שאתה מחליט שהדבר הוא מימוש הרצונות שלך, ברגע שאתה והמשפחה מוכנים לכך יחדיו, וההתייחסות שלכם למעצורים וקשיים היא כאל אתגרים שניגשים אליהם ברוח חיובית ובהתלהבות, הדרך תפתח לפניכם, הכל טמון בהחלטה.
Comments