top of page
תמונת הסופר/תEzy Levy

piece of PAI




הי... "Eeelbo" צעקה APEL בפעם השלישית בחיוך רציני, "וואן-טו-טיי" הכריזה וכולנו הנפנו שוב את מרפק ימין תוך סיבוב אגן והתנשפות, והטחנו אותו במכה כואבת על שק האגרוף שמולנו. מזיעים את עצמנו על מזבח הזירה, מרגישים שאולי עוד מעט נפצח את סוד הלוחמים הקפיציים שנלחמים בטאי-בוקסינג כל סופ"ש. כל מה שחסר לנו זה טכניקה, כושר, שנות אימון, מוטיבציה וגוף של לוחם, כל השאר בכיס שלנו... היי, אפילו קשרו לנו את הידיים בסרטי מתאגרפים וכפפות. קטן עלינו.



בהתחלה חשבתי לעצמי, זה כושר, זה טוב, נזיז קצת את הגוף אחרי חודשיים של הפקרות, הבנות התלהבו ומשכו אותנו לזירת הכושר הכי חמה בפאי. בסוף אימון של 90 דקות שכלל המון סקווטים, קפיצות, אגרוף אמיתי, בעיטות וכפיפות בטן תחת לחץ, הרגשנו בשמיים, אפילו אמרנו שאולי נחזור מחר לעוד אימון... "נדבר מחר", ענה לי אחד הישראלים הוותיקים באזור... "הוא לא מכיר אותי", חשבתי לעצמי, ובהמשך היום התחילו להתגלות נקודות לחיצה דואבות בגוף שהחלו לדבר ביניהן ולבנות קואליציה בלעדי. אביגיל כל כך התלהבה ששכנעה אותי לקחת אותה לאימון בוקר למחרת. כשהגעתי, הבנתי שגופי ממאן לרדת מהאופנוע ושחררתי אותה לאימון תוך כדי חישוב מהו המסלול הקצר ביותר להגעה למסאג' משחרר.

שני דברים מדהימים קרו כשהגענו לפאי. הראשון הוא שפגשנו את מאיה והמשפחה שלה. מאיה היא חברה טובה שלי כבר יותר מחצי חיים. לפני שנה הם יצאו לטיול של חודשיים במזרח, ועוד שבוע הם סוגרים שנה עם הפנים קדימה. "כשפוגשים חבר מוכר אחרי תקופה ארוכה", אמרה לי מאיה, "זה כמו לקבל פיסת בית לחיקך", ההתרגשות גואה רק מהמחשבה על כך. מאיה היא גננת עם נשמה והיא מנהלת גן יער לילדי הקהילה הישראלית בפאי. מה שמוביל אותי לדבר השני – הקהילה בפאי.



אי אפשר שלא להתאהב בעיירה הזו, פיסת ציוויליזציה שכמו נזרקה לתוך המתנות הגדולות של הטבע – יערות של ג'ונגלים, נהרות שוצפים, תצפיות מרהיבות, עמקים מוריקים, מעיינות חמים, קניונים מרתקים והרים שאפשר לטפס עליהם כי הם שם. ובתוך כל הטוב הזה מתנהלת לה חברה אנושית באופן אינטימי ומחבק, מקיפה בחיוכים וברוגע. המהירות איטית, הזמן לא ממהר לאף מקום, ובטווח של 10 דקות על קטנוע ניתן להגיע מהמפלים לנהר או לתצפית "שלושת הכובעים" או למופע אש בקפה על מצוק בדיוק לפני שקיעה.

על קהילות נודדות והחיים בתנועה אכתוב בפוסט אחר. אבל בפאי נפלה התובנה באופן מובנה, כמו כדורסל שנזרק לטבעת ומתלבט בסיבובים חסרי איזון על החישוק, אם לנטות פנימה או ליפול בלי לעבור ברשת. הכדורסל שלי נפל ברשת, לפחות מבחינה תובנתית.

פאי הייתה גשומה אלינו, בטרם הפציעה קרן שמש ביום הרביעי לחמם את ליבנו ולייבש את בגדינו. הנהר שצמוד אלינו עלה על גדותיו ואיים להציף, אך זאת לא הפריע לנו כהוא זה. פיתחנו מיומנות לרכוב על אופנוע עם מטריה, צללנו למעיינות חמים כשמסביבנו הגשם ממשיך להצליף, השתתפנו בערב שירה בציבור, ניצלנו את הזמן לאימוני טאי-בוקסינג, נרשמנו לסדנת בישול נוספת ועפנו על עצמנו בערך בכל דקה, לא מאמינים שאפשר כך לאהוב... איך פתאום נדלקנו... וואו כמה זה טוב.


לפחות אצלי הרגיש שכל האטרקציות שכתובות בטריפ-אדוויזור שכדאי לעבור בצ'אנג מאי ופאי (שעל כולם סימנו וי, שלא יהיו טעויות) מתגמדות לפתע לאור האופציה לחיות כאן באמת. יש פה קסם מסוים. אולי אני אורח לרגע, אולי אני סתם מתלהב ואולי אני מתחיל להתמכר לרוגע ולעובדה שהורדנו הילוך ויש לכל אחד מאיתנו קצת יותר זמן לעצמו, למחשבות, לתהייה, לקבל פרספקטיבה, אולי. אבל זה לא ממש משנה. זה קרה.


על אף כל מה שחווינו בשבוע הקסום, הבנות הזכירו לנו שיש דבר אחד שעוד לא עשינו – לא צפינו בקרב אגרוף אמיתי. הבטתי בראשונה ושנינו הנהנו זה לזו בהסכמה. "אלימות בשביל כיף" אף פעם לא הייתה משהו שאנחנו מאמינים בו או נותנים לו יד. דורון ומאיה אישררו את הרגשתנו, "גם אנחנו לא תומכים", אמרו, "אנחנו כאן 5 חודשים ואף פעם לא פקדנו את הזירה במוצ''ש". אבל נתנאל, הבן של מאיה, גילה שיש לו פתאום לובי חזק בדמות 3 בנות שלא אוהבות לשמוע לא, וכך בפחות מעשר דקות של שמוזינג, הבטחות וחיוכים נקנו 7 כרטיסים למופע המרכזי.

כשעזבנו את פאי לא הצלחנו לדבר על משהו אחר חוץ מעל הערב המטורף שהיה אמש. צפינו במופע ספורטיבי עתיר במחוות אנושיות, עטוף במסורת מעניינת וכללי התנהלות מעוררי למידה והשתאות. בתוך הזירה הייתה גם לחימה והיה קרב, אבל בשום אופן לא היה כעס או שנאה או רגש שלילי מכל סוג. היה אירוע ספורט מרהיב – לא כוס התה שלי, אבל לא משהו שהייתי רוצה להפסיד, במיוחד כשזיהיתי את APEL המדריכה האגדית עומדת בפינה וצועקת לאחד המתמודדים הצעירים... ELBOOO.




----------------------------------------------------------------------------------------------


התנסויות מזדמנות אלינו בכל רגע ובכל יום, ואנו באופן אינטאיטיבי מפעילים שיקול דעת מהיר אם אנו מעוניינים או לא מעוניינים לעבור דרכן. זו דרכו של האדם , באשר לשיקול הדעת, הוא שונה בקרב כל אחד מאיתנו, חלקנו משקיעים בו מחשבה עמוקה וחקר וחלקנו יכולים לפעול באופן אימפולסיבי או לאחר חשיבה מהירה. בהנחה שלא מדובר בסכנת חיים או בטיחות, והנה לאחר חשיבה כזו או אחרת החלטנו שלא. צריכה להיות לנו את היושר הפנימי להעמיד את הסיבה האמיתית ולדבר עליה. ואולי לבחון אותה בפרספקטיבה חדשה, שונה מהמקורית. זה יכול להיות שימוש בניידים, ריצה ברגליים יחפות , כניסה ליער, קרב אגרוף, שיט בקאטאמרן או כל דבר אחר שיש לכם דעה מוצקה עליו.

כאנשי חינוך אנו פוגשים רעיונות והחלטות כאלה כמעט בכל יום, בתוך כל המורכבות של יום לימודים ישנן המון החלטות שאנו סבורים שהתשובה שלנו היא המוחלטת והנכונה ביותר, עם זאת יש מקום לשקול ולדון ביתרונות ובחסרונות של בחירה אחרת. ורצוי עם התלמידם עצמם. בואו פתוחים ויכול להיות שתגלו שהבחירה שלכם היא באמת הנכונה ביותר באותה נקודה ויכול להיות שתגלו עולם חדש.

Commentaires

Noté 0 étoile sur 5.
Pas encore de note

Ajouter une note
bottom of page